בתור ילדה, הרגשתי שאין מקום לרגשות שלי. בכי נתפס כהתנהגות ילדותית ולא היה מי שידע להכיל
את הכעס, העצב, האכזבה, הקנאה, והתסכול שלי. הבית שגדלתי בו היה מלא בצחוק, הומור ויצירה.
אבל כדי להצליח ליצור בית בטוח רגשית אי אפשר לתת מקום רק לסוג מסוים של רגשות.
בית בטוח הוא כזה שבו אנחנו יודעים שמותר לנו להרגיש הכל, גם את הרגשות הכי נעימים
וגם את הרגשות הכי פחות נעימים.

בתור בן אדם בוגר, למדתי ליצור לעצמי, בתוכי, את הבית הזה. לדעת להכיל ולבטא את כל הרגשות שלי.
בלי לשפוט את עצמי, אלא פשוט לתת להם מקום. כשאנחנו יודעים לתת מקום לרגשות שלנו,
אנחנו מבינים שיש לנו מקום בעולם. וברגע שיש לנו בית בטוח בתוך עצמנו,
אנחנו יכולים ליצור כזה גם עבור האנשים שאנחנו הכי אוהבים.

לפני כשנתיים הבנתי שאני מעוניינת לקחת את הנושאים האלה, שנחשבים "מורכבים", לפשט אותם ולהנגיש
אותם, במטרה שכל אחד יוכל להתחבר. אני מאמינה שכשאנחנו יודעים לתת מקום לרגשות שלנו,
הכל הופך לקל יותר. התחושה הכבדה שאנחנו סוחבים איתנו משתחררת, נוצר מקום עבורנו להביע
את עצמנו בצורה נקייה, אנחנו מרגישים יותר חופשיים, פחות בודדים והכי חשוב- בטוחים.

ז'וז'ו ומימי הם החברים הכי טובים, כאלה שתמיד יהיו שם זה בשביל זה לא משנה מה. הקשר בניהם
מבוסס על מערכות יחסים דומות שיצרתי לעצמי בחיים, אבל בעיקר הם מייצגים את הקולות
הפנימיים שבראש שלי ואת הדרך שבה למדתי ועדיין לומדת ליצור לעצמי מקום בטוח רגשית.